אכיפה בררנית: האם העירייה רשאית להפלות לרעה רכבים של נהגים שאינם תושבי העיר?

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, הערעור הוגש על ידי ראובן לסקוב תושב מבשרת ציון. ראובן החנה את רכבו ברחוב מלצ'ט בת"א כאשר שני גלגליו על שפת המדרכה שמסומנת בצבעים אדום לבן. יצוין כי על אותה מדרכה חנו באותה צורה עוד מכוניות (בעלות תו חניה תל אביבי), מכוניתו של ראובן נגררה בידי קבלן של העירייה והוא נאלץ לשלם קנס ע"ס 500 ש"ח ועוד דמי גרירה ע"ס 260 ש"ח. הבעיה היא שמכל המכוניות שחנו על אותה מדרכה באותה צורה, מכוניתו של ראובן הייתה המכונית היחידה שנגררה. ראובן ניסה לפנות לעיריית ת"א כדי להתלונן על אכיפה סלקטיבית, אך בעירייה לא התייחסו במיוחד לתלונותיו, ובתשובה לפניותיו נענה כי, "חניה על מדרכה מפריעה ומסכנת את המעבר החופשי של הולכי הרגל". ולאור חומרת העבירה אין מקום לבטל את הדו"ח.

המבקש עתר לביהמ"ש לעניינים מקומיים, שפסק כי יש להרשיעו בעבירת חניה אך העמיד את הקנס על 300 ש"ח, לעניין הגרירה אמר ביהמ"ש כי אין זה מסמכותו לדון בזה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי על עניין האכיפה הסלקטיבית, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו תוך שהוא מאשר כי לביהמ"ש לעניינים מקומיים, אכן אין סמכות לדון בעניין הגרירה. עוד ציין ביהמ"ש המחוזי, כי בעניין מתן עדיפות למקומות חניה, רשאית רשות מקומית לעשות הבחנה בין תושביה לתושבים שבאים מחוץ לעיר. בעקבות ההחלטה, החליט המבקש להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון ומכאן הבקשה שנדונה בפנינו.

ביהמ"ש העליון נדרש לדון בשתי סוגיות, סוגית האכיפה המפלה וסמכותו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים. לטענת המשיבה עיריית ת"א, אין מקום לערעור נוסף, המשיבה הסתמכה על בג"ץ צנוירט  נ' ראש עיריית ירושלים, שם נקבע כי, עקב מצוקת חניה, יש לראש רשות סמכות להעדיף בענייני חניה את תושבי הישוב על תושבים שבאים מחוץ לישוב, גם עם מדובר במקום שהחניה בו אסורה, ואין הדבר מהווה הפליה פסולה. עוד הוסיפה המשיבה, כי בעניין הגרירה אין לביה"ד לעניינים מקומיים כל סמכות לדון, ויש לפנות לבתי משפט שמוסמכים לדון בהליך אזרחי.

ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור ופסק: בעניין הסמכות שנתונה לביהמ"ש לעניינים מקומיים, אכן בסמכותו לדון באישומים ועבירות הקשורות לסדר הציבורי ברשות המקומית, כאשר המיקוד הוא בבירור אשמתו של העומד בפניו לדין. פעולת הגרירה איננה סנקציה פלילית, תכליתה היחידה היא סילוק מפגע בטיחותי.  וגם אם לאדם יש טענות לרשות בקשר לגרירה, נכון להיום ביהמ"ש לעניינים מקומיים אינו מוסמך לדון בזה.  בעניין ההבחנה באכיפה אמר ביהמ"ש כי, במקרה הנדון, אין שום הבדל בין מכוניתו של המבקש למכוניתם של תושבי ת"א נושאי "תו חניה אזורי", שכן, אם נשקפת סכנה להולכי רגל מהמוכניות שחנו חצים על המדרכה, הרי שאותה סכנה בדיוק נשקפת מכל המכוניות שחנו שם, או שמא, "בכוחו של תו החניה האזורי לסלק את ההפרעה לתנועת הולכי הרגל"?, ככל הנראה התשובה לשאלה זו ברורה. כאמור ביהמ"ש קיבל את הערעור והורה, לזכות את המבקש מן העבירה שבגינה הורשע ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים, ולהשיב לידיו כל סכום ששילם בגין הקנס והגרירה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית.

ההחלטה ניתנה ביום 15.01.2010