קביעת תעריף מים: לפי השימוש בפועל או לפי תכלית הנכס/השימוש המותר בו?

ה"פ (חדרה) 21465-07-09 אסיא ייזום והשקעות י.ב. בעמ נ' מי חדרה בעמ ועירית חדרה

המבקשת הינה חברה מסחרית ששכרה את הנכס מהסוכנות היהודית, והיא משכירה את הדירות בו. המבקשת חויבה בתעריף מים לפי סיווג "בית ספר, גן לא עירוני". בהמרצת פתיחה זו מבוקש פסק דין הצהרתי לפיו הנכס משמש למגורים, ובהתאם לכך צריך להיות הסיווג שלו לצורך תשלום בגין צריכת מים. כפועל יוצא מכך, מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי המשיבות, עיריית חדרה ותאגיד המים מי חדרה, אינן רשאיות לחייב את המבקשת בסכום המע"מ, וכן יורה למשיבות לזכות את המבקשת בגין חיובים שנעשו שלא בהתאם לסיווג המתאים.

מי חדרה טוענת כי החיוב בגין צריכת המים צריך להיקבע לפי תכלית הנכס או השימוש המותר בו. במקרה זה ייעוד הנכס לפי התוכנית הינו "מרכז קליטה ומרכז ספורט בשכונת בית אליעזר בחדרה", והיתרי הבנייה קובעים כי השימוש המותר בנכס הוא "הפעלת מרכז קליטה".

ביהמ"ש השלום בחדרה דחה את הבקשה.  בשלב הראשון דן ביהמ"ש בשאלת המבחן הראוי לסיווג תעריף צריכת המים. על סמך פרשנות ותכלית החוק ודילמות שונות מכל אחת מהגישות, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי "המבחן הראוי לשימוש הוא מבחן השימוש במים בפועל, הנגזר, כאמור, מן השימוש הנעשה בנכס".

בשלב השני, בחן ביהמ"ש האם השימוש בפועל שעושה המבקשת במים הוא לצריכה ביתית. צריכה ביתית הינה "צריכה הנעשית ביחידת מגורים אחת, שלגביה קיים מד מים שמודד את כמויות המים ומחשב את התעריף בהתאם למספר הנפשות". במקרה דנא, המבקשת משלמת עבור המים ע"פ מדידת מים אחת שנעשית לנכס כולו, ואין מידע לגבי מלא לגבי יחידות הדיור, מס' הדיירים, אופי המגורים, היקף הצריכה בכל יחידה וכדומה, ובנוסף, ישנם שימושים אחרים בבניין (כמו פעוטון), ומשכך אין להחיל תעריף לצריכה ביתית על הבניין כולו.

לסיכום העניין קבע ביהמ"ש כי: "למרות שהמבחן שקבעתי הוא מבחן השימוש בפועל, בכדי שצריכת מים תחוייב לפי תעריף "צריכה ביתית", יש להוכיח, כי כמויות המים סופקו ליחידת מגורים פלונית, וכי יחידת המגורים משמשת למגורים, כקבוע בכללי תאגידי המים. משהוכח כי המים מסופקים לנכס בכללותו ולא ליחידות עצמאיות, בהן מתגוררים הדיירים, ומשלא הובהר למשיבה מהו מספר הנפשות לצורך עריכת החישוב, אין מקום ליתן הצהרה גורפת, לפיה המים שמסופקים לנכס בכללותו מסופקים לפי תעריף "צריכה ביתית"- ולפיכך דין הבקשה להידחות". ביהמ"ש הטיל על המבקשת תשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסך 5,000 ₪ + מע"מ.

[החלטה מיום 24.8.2010]