החלטת ועדת הערר ליתן פיצוייים למשיבים עומדת במבחן הסבירות והצדק

המשיב הגיש לוועדה המקומית לתכנון ובנייה תביעות פיצויים לפי ס' 197 לחוק התכנון והבנייה אליהן צורפו שומות של שמאי בגין ירידת ערך שנגרמה לדירותיהם כתוצאה מאישורה של תכנית מתאר מקומית המדובר בתכנית אשר הביאה לשינוי ייעוד המקרקעין שבתחומה ובעיקרו של דבר אפשרה הקמת 3 בניינים בני 14 עד 16 קומות שבהם 165 יחידות דיור, כאשר לפי המצב התכנוני הקודם ניתן היה להקים במקרקעין 20 קוטג'ים טוריים בני 2 קומות. על פסיקת השמאי המכריע הגישה הוועדה המקומית ערעור אשר לטענתה יש לפטור אותה מתשלום פיצויים למערער.

בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי: סעיף 197 לחוק הוא הכלל שבנדון והוא הקובע את זכותו של מי שנפגע על-ידי תכנית, לפיצויים. ביסוד החובה לפצות עומדים שני שיקולים מרכזיים: האחד, שיקול של צדק חלוקתי שלפיו על הציבור לשאת בנזק שנגרם לבעל המקרקעין כתוצאה מתכנית שהביאה תועלת לכלל הציבור. השני, שיקול של יעילות, שלפיו עלויות הכרוכות בתכנון מתמרצות את רשות התכנון להפעיל שיקול דעת זהיר בטרם תאשר תכנית מתאר שיש בה פגיעה בזכויות של בעלי מקרקעין סעיף 200 לחוק הינו החריג לכלל. הסעיף קובע תנאים שבהם לא יראו קרקע כנפגעת, וזאת בהתקיים שלושה תנאים: ראשית, פגיעה הנמנית עם אחת ההוראות שבסעיף 200. שנית, כי הפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות העניין (להלן: "דרישת הסבירות"). שלישית, כי אין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים (להלן: "דרישת הצדק"). בענייננו, אין חולק כי הפגיעה נמנית על אחת ההוראות שבסעיף 200, באשר פגיעתה של התכנית בבנין הנפגע הנה, כאמור בסעיף 200(1), באמצעות הוראה שעניינה "שינוי...  בתנאי השימוש בקרקע".

כמו כן המדובר בענייננו בפגיעה בבית המגורים של המשיבים, להבדיל מנכס אחר (כגון השקעה עסקית) וגם שיקול זה תומך במסקנת הוועדה, לפיה הפגיעה בענייננו עוברת את תחום הסבירות .תכנית קונקרטית שפגעה בערכן של דירות המשמשות למגורי המשיבים והטעמים העומדים ביסוד מבחן הצדק מחייבים לפצות את המשיבים ולחלק את הנטל בדרך שוויונית בין כלל התושבים.